ספסלים
ובכן, בעולם של היום – לא קיימים סודות שטרם גילינו. הכל נהיר וידוע. וכל מה שלא, מתגלה בזמנו הראוי, המתאים ביותר. וכך גם הדין לגבי ספסלי מתכת. בסך הכל, יש לנו הבנה מסוימת באשר למהות הספסל, מה הוא מייצג, מה הוא מאפשר, איפה הוא נמצא לרוב, וכן הלאה. כן, אנחנו דיי שולטים בעניין זה. אנחנו לא צריכים עוד הסברים, לא משנה כמה אנחנו מעוניינים ללמוד עוד בנושא.
מוצרים נוספים:
לבחור את חומר הספסל
למעשה, סביר שכאשר אנחנו רוצים למצוא לנו ספסל ומתכת ועץ, או כל מערכת ישיבה לרחוב אחרת, אנחנו בהחלט יכולים לעשות זאת גם בלי לחקור על כך עמוקות טרם החיפוש. כי אילו הם הדברים שאנחנו כמו מבינים אינטואטיבית
שתמיד ישארו שם עבורנו, כשבאמת נרצה לשבת בהם. ולא, לא בכדי. ישנם אנשים שדאגו לנו, שחשבו על הזמנים, התנועות, והמקומות שסביר שנהיה בהם, כאשר נרצה להתיישב על ספסל מתכת ועץ.
כן, הם ידעו זאת, הם ציפו זאת מראש. מה, אין זה נכון שספסלי מתכת נולדים מן השמיים, ובוקעים באדמה כמו לא היו מעולם במקום אחר? שהם אינם אלא התגלמות הרוח בחומר, כזו שמפציעה לכדי ספסל מתכת בדיוק היכן שאנחנו רוצים לשבת בו, ממש עכשיו?
זה דיי נכון, לא נגיד אחרת. אלא שנוסיף, שכחלק מתהליכי ההתהוות של הספסל, ומערכות ישיבה אחרות לים ולטיילת, או לכל נקודה גיאוגרפית אחרת – היה גם אדם שהסתכל על האזור, תהה לעצמו מה אנשים באמת צריכים שם – ואמר, "ספסל". והוא, צדק.
מתי פעם אחרונה היית צריך ספסל?
הנה, ישבת בחייך על ספסל, שגם בלי לשים לב, נתן לך שירות. ואולי הודית לו, או שלא שמת לב שלא/שכן הודית לו, והוא היה שם עבורך כשרצית לנוח, להוריד משאות וליהנות ממה שיש. כמו הורה טוב, או מאסטר זן, שאתה מגיע אליו עם מטען והוא עוזר לך לפרוק אותו על ידי זה שהוא פשוט "שם".
למעשה, יש פרקטיקה בודהיסטית שנקראת "זאזן". למעשה, מדובר על ישיבה. ישיבה שאין בה דבר, רק נוכחות פשוטה. יושבים ונוכחים, זו דרך להתעוררות. שמענו שמי שמבין זאת, מבין זאת. ויש לכך ערך עבורו. אז מה אם… זה לא האדם שנוכח, תוך שהוא יושב במדיטציה על כסא… אלא הספסל שנוכח, כי הוא תמיד "שם", בלי מחשבות ותהיות לגבי קנקן קיומו. אולי הוא באמת מתקיים במצב תודעתי פתוח ומעמיק, וכל רצונו זה לתת שירות לאנשים שרוצים לשבת עליו.
אם נניח רגע את הצחוקים בצד – והנחנו אותם במרכז מלכתחילה, כי חשבנו שזה מה שהקורא רוצה – וזה, למעשה שם המשחק – אז נגלה, שהסיבה שמישהו בכלל מניח ספסלי מתכת במקום כלשהו, היא כי הוא חושב שזה מה שהמשתמש בהם רוצה. משתמשי הספסל רוצים שהספסל, ושאר מערכות הישיבה לרחוב, יהיו איפה "שהם אמורים להיות, בזמן שהם אמורים להיות שם".
להעביר את הזמן
אז לגבי "הזמן", זה דיי בסדר, כי הזמן בו ספסל מתכת ועץ נמצא במקום כלשהו – הוא "תמיד", כי הוא לא הולך לשום מקום, ואם אינו עשוי בטון או אבן ממש כבדה, סביר שהוא גם מקובע לאדמה. כך שמבחינת "הזמן", אנחנו מסודרים, כי זה מדובר כנראה ב-"תמיד".
עכשיו, המיקום מהווה קצת יותר שינוי והרחבה של פרדיגמות. היכן זה "כאן"? ומי קבע שזו הנקודה המתאימה ביותר להצבת ספסלי מתכת ועץ?
זו כבר שאלה למהות הדבר, כי היא חושפת שיש מחשבה הנדסית, ואף עוסקת בעיצוב-רחוב, שטרם חשבנו עליה.
ספסלי רחוב, לרוב, אינם משבשים את התנועה. לֶא בכביש, ולא במדרכה. ראשית כל, כי זה לא כל כך קל לספסלי רחוב, עשויי מתכת ועץ, או חומרים אחרים – לשבש תנועה בכביש. מישהו כבר היה מוחה על כך, וצופר להם כך שהם היו עוברים מקום בו ברגע, הם חפצים מנומסים אחרי הכל. ואם לשפוט לפי מסורות "זאזן" שונות, ייתכן שהם גם ישויות נאורות (הם פשוט יושבים שם, בלי לעשות "כלום" – זה מספיק כדי להיחשב נאור על פי הבודהיזם, אז מי יגיד שלא כך הדבר לגבי מערכות ישיבה ברחוב?).
וכך הדבר, גם לגבי הדין שעבורו מציבים אותם במדרכות שונות. אין הכוונה היא לעצב מעין מסלול מכשולים להולכי הרגל. להפך, אנחנו רוצים להקליל את יומם, לא לאתגר אותם עם הליכה בזיגזגים, או במכשולים מפתיעים שלפתע צצים בדרכם. כן, ישנם משחקי מחשב שנמכרו רבות מתוך הקונספט הנ"ל, ועם זאת נגיד שאנחנו חושבים שהם נמכרו ספציפית כי אנשים נהנים מהפנטזיה שבלהילחם ולצלוח על גבי מכשולים, כשהם ישובים במזגן, בכסא נוח (ונאור), במרחב הביתי שלהם – ולא כאשר הם מסתובבים עם תיקים, בשמש קיצית, או גשם נהדר, והם מנסים לפלס דרך בתוך הררי ספספלים שלמעשה הונחו בצורה לא ברורה, שמאוד מאתגרת את מסלול הליכתם.
עיצוב עם ספסלים
אז לא. קומפוזיציה בענייני עיצוב רחוב מעמיקה ואומרת שכאשר אנחנו רואים את השלם, אנחנו רואים את היחיד. והיחיד, זה שמשתמש בספסלי מתכת ועץ, וזה שהוא למעשה עצמו ספסל מתכת ועץ או מערכת ישיבה אחרת לרחוב, לים, לטיילת ולמה לא – מושפע מהסביבה בה הוא נמצא, ופועל בהתאם לה.
כך שאם אנחנו, בשמנו כאן, "היחיד", הולכים ברחוב, והוא נורא תלול ועולה מעלה, בשמש קיצית, ויש עלינו הררים של משאות ותיקים – מי שרואה את קומפוזיציית הסביבה בה אנחנו נמצאים, יכול אולי לשים לב למצב הזה, ולהחליט שאם היה שם ספסל מתכת או ברזייה נחמדה, אפשר היה לשבת קצת ולהתרענן במהלך עלייתנו. בעיקר אם מדובר באנשים, שחווים אתגר מסוים בעלייה, אולי כי הם בעלי נכות מסוימת שעוזרת להם להסתובב בכסא גלגלים (ואז הם כבר נאורים-כסאית), או באביזרי הליכה אחרים – כמו גם אנשים בגיל מבוגר, שלרוב שמחים לקחת מנוחות בין הליכות אתגריות למסעות צעידה כאלה ואחרים.
ספסלי רחוב
ולבסוף, אנחנו באמת רוצים לציין דבר אחד. ספסלי מתכת ועץ, נמצאים במקומות שהחלטנו שהם יימצאו שם – כי הם מקלילים את המסע שלנו במרחב הציבורי. כי נעים לנו שהם שם. כי קל לנו לעצור לרגע, ליהנות מהנוף, ואולי להיפתח לשיחה עם אנשים אקראיים. מה הדין לגבי ספסלי מתכת? ובכן, קל להם להתייבש בעונות הגשם, והם דיי עמידים לשריפה. לרוב הם גם יישמרו על המצב הטבעי שלהם (לא כולל קילופי צבע) גם שנים רבות לאחר שהותקנו במקום, בעיקר אם עשויים אלומיניום או חומר אחר שאינו מחליד, או טופל כך שלא יחליד לעולם. (לעולם, לעולם, לעולם…).
ספסלי מתכת שומרים פחות טוב מקרוביהם עשויי העץ, על מידת הטמפרטורה הנעימה וההופכית לעונה בה הם נמצאים. כלומר, אם עץ שומר יותר על קור בקיץ, ועל חום בחורף (או כך שמענו), אז אין זה הדבר גם לגבי ספסלי מתכת.
הם כן מתייבשים מגשם, כפי שציינו, באופן שעולה על יכולתו של עץ לעשות זאת. אז, זה משהו שיכול לציין נקודה לטובתם. אם זו הייתה תחרות, לכל הפחות – וזו אינה, כי הם נאורים (הם פשוט "יושבים שם, בלי לעשות דבר").